פסק-דין בתיק תע"א 3581-08

1.      לפנינו תביעתה של התובעת, גב' שושי ראובן, תופרת במקצועה, כנגד הנתבעת, גב' רינה רז, אשר בבעלותה חנות הבגדים "בוטיק את" ברחוב דיזנגוף בתל- אביב [להלן: " החנות"].

2.      אין מחלוקת, כי התובעת ביצעה עבודות תפירה עבור הנתבעת, ואילו עניינה של התביעה הוא בשאלת עצם קיומם של יחסי עובד ומעביד ביניהן; שאלת משך ההתקשרות ורציפותה; סיבת הפסקת ההתקשרות; ושאלת זכאותה של התובעת לזכויות כספיות שונות הנובעות מההתקשרות ומסיומה. 

3.      טענות התובעת -

          א.         התובעת טוענת כי הועסקה על ידי הנתבעת כתופרת החל משנת 1986 ועד לשנת 2006, ברציפות. הנתבעת אף אישרה את העסקתה של התובעת החל משנת 1986 על גבי טופס תביעה לקצבת זיקנה שמילאה עבור התובעת בחודש ינואר 2006;

           ב.         הגם שהתובעת עבדה מביתה, פעלה בהתאם להוראות שוטפות של הנתבעת, שהיתה יוצרת עמה קשר טלפוני מדי יום ומעבירה לה את רשימת הפריטים שעליה להכין [לרוב דובר בפריטים קבועים, ולעיתים גם בעבודות תפירה שונות ותיקונים];

           ג.          הציוד לביצוע התפירה, לרבות הבדים, האביזרים והקישוטים השונים, ולמעט מכונת התפירה עצמה, היו מסופקים לתובעת על ידי הנתבעת;

           ד.         התובעת היתה מעבירה את התוצרים המוגמרים לחנות באמצעות נהג מונית או על ידי אחותה של הנתבעת או בעלה, שהיו מגיעים לביתה של התובעת על מנת לאוספם;

          ה.         הנתבעת היתה משלמת לתובעת את שכרה באמצעות כסף מזומן ושיקים [של הנתבעת או של לקוחותיה], אחת לשבועיים, בהתאם למספר הפריטים שסיפקה התובעת, כאשר לכל פריט היה מחיר מוסכם.  לרוב היה מבוצע הרישום על גבי פתקיות בהן נרשמו הסכומים המשולמים לתובעת בגין כל פריט/דגם;

           ו.          הנתבעת היתה מוציאה לתובעת תלושי שכר מעת לעת ולא בעקביות, ואף השכר שצוין על גבי התלושים עמד על כ- 4,000 ש"ח לחודש, הגם שבפועל היה שכרה של התובעת גבוה בהרבה מסכום זה;

           ז.          בחודש אוגוסט 2006, לאחר חזרתה של התובעת מחופשה בפראג, חדלה הנתבעת להעביר לה עבודות תפירה, ובהתנהגות זו הביעה את כוונתה להפסיק את עבודתה עם התובעת, ללא הודעה מוקדמת. בקשתה של התובעת להמשך עבודה נענתה בשלילה, וסמוך לאחר מכן גילתה התובעת כי הנתבעת פירסמה מודעת דרושים לאיתור תופרת במקומון העיר חולון; 

          ח.         משך כל שנות עבודתה בשירות הנתבעת לא יצאה התובעת אלא לחופשה אחת בפראג,  והנתבעת מעולם לא שילמה לה פדיון חופשה ואף לא דמי הבראה.

4.      טענות הנתבעת -

          א.         ההתקשרות בין התובעת לנתבעת התקיימה בשתי תקופות לא רצופות כדלקמן: החל מיום 1.11.00 ועד ליום 21.12.02, והחל מיום 1.4.04 ועד ליום 30.8.06. הרישום בטופס הבקשה לקצבת זיקנה עליו מבקשת התובעת להסתמך מקורו בטעות בתום לב ובהיסח הדעת, אשר נודעה לנתבעת רק שנים לאחר מכן, ועל כן לא פעלה לתיקונה;

           ב.         אף בשתי תקופות הנ"ל לא שררו בין הצדדים רק יחסי עובד ומעביד, מאחר ושכר העבודה שולם לתובעת רק עבור תיקונים ותפירה מינימליסטית, ואילו יתרת הסחורה שתפרה התובעת נרכשה על ידי הנתבעת בקונסיגנציה, והנתבעת שילמה לתובעת בגין פריטים שהצליחה למכור בחנות. למעשה, התובעת עבדה עבור הנתבעת בהיקף חלקי בלבד, וביתרת הזמן ביצעה עבודות תפירה עצמאיות, לרבות לחנויות אחרות, וכן עבדה מביתה, ללא פיקוח על שעות העבודה ועל עבודות נוספות שביצעה, מכונת התפירה והחוטים היו שלה, וכך גם חלק מן הבדים;

           ג.          מאחר והנתבעת סירבה להוציא חשבוניות, ועל מנת להגן על עצמה מפני רשויות המס, הוציאה הנתבעת תלושי שכר וטופסי 101 ו- 106 לתובעת, בהם תירגמה למשכורת את השכר ששילמה לה עבור סחורה. משבעיקרו של דבר לא שררו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, אף לא שולמו לתובעת דמי הבראה ופדיון חופשה, ולא בכדי מעולם לא פנתה התובעת [או מי מטעמה] בדרישה לקבלם;

           ד.         אשר לסיום ההתקשרות, התובעת החליטה על נסיעתה לפראג ללא תיאום מראש, ועם חזרתה ביקשה תוספת של כ- 40% לשכרה [העלאת תעריפי הפריטים הנתפרים על ידה]. משהנתבעת סירבה לבקשה, הודיעה התובעת כי היא מפסיקה את עבודתה, והחזירה את הבגדים שנמצאו ברשותה. התובעת אף לא דרשה פיצויי פיטורים כי ידעה שאינה זכאית לכך.

5.      ביום 14.7.11 התקיים בפנינו דיון ההוכחות במסגרתו העידו התובעת והנתבעת, וכן עדיה של התובעת - מר רוני בן אברהם, נהג מונית שהעביר סחורה מן הנתבעת לתובעת [להלן: " מר בן אברהם" או " נהג המונית"]; ובתה של התובעת, גב' רעות אלטבך.

דיון והכרעה

א.   טיב ההתקשרות בין הצדדים, ושאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד